במשך כמעט שני עשורים גבי טיפלה באנשים בשיטת גרינברג והייתה מזוהה לחלוטין עם המקצוע שלה. אבל בגיל 39, אחרי לידת בנה, משהו בתוכה כבה – והיוצרת שבה ביקשה מקום. רגע אחד קטן של השראה באירופה התחיל מסע של שינוי: מהקליניקה השקטה אל הסטודיו המלא צבע, חומרים ותאורה. היום היא מעצבת בתים שמדברים את האנשים שחיים בהם.

גבי, בואי נחזור להתחלה – איך בכלל הגעת לעולם הטיפולי?

בגיל 26 גיליתי את שיטת גרינברג. משהו הקסים אותי – השילוב בין עבודה עם הגוף, חיבור לרגש, והיכולת לעזור לאנשים לשנות דפוסים ישנים. התחלתי ללמוד והתאהבתי. מהר מאוד הפכתי את זה למקצוע ולחיים שלי. במשך 18 שנה טיפלתי. זה לא היה רק עיסוק, זו הייתה ממש זהות. הייתי מאוד אינטואיטיבית, מחוברת לאנשים שהגיעו אליי. הרגשתי שאני עושה משהו חשוב – מאפשרת להם לחזור להרגיש את עצמם, להתחבר מחדש. בניתי שם את כל הביטחון העצמי שלי, את תחושת הערך שלי. הרגשתי שזה ייעוד, לא רק עבודה.

ומה השתנה אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה?

אחרי שילדתי את הבן שלי יערי בגיל 39, חזרתי מהר מאוד לעבודה. הקליניקה הייתה מלאה, כולם חיכו לי, חיצונית הכול היה מושלם. אבל בפנים – משהו השתנה. הרגשתי שאני כבויה. בהתחלה חשבתי שאני סתם שחוקה, שאחרי כל כך הרבה שנים אני צריכה קצת רענון. אז הלכתי ללמוד שיטות טיפול נוספות, להוסיף כלים חדשים, לנסות להדליק את עצמי מחדש. אבל זה לא עבד. לקח לי כמה שנים להודות בזה לעצמי – אני כבר לא רוצה לטפל יותר.

זה נשמע כמו תהליך מאוד לא פשוט. מה היה לך הכי קשה להבין שם?

הייתי מאוד מזוהה עם התפקיד. אמרתי לעצמי – מי אני אם אני לא מטפלת? זה היה מפחיד לשחרר משהו שבניתי עליו חיים שלמים. אנשים זיהו אותי כגבי המטפלת, וגם אני זיהיתי את עצמי ככה. הייתה לי קולגה שאמרה לי משפט שנחרט בי: "משהו אחר יתפוס את המקום, את רק צריכה לשחרר". והיא צדקה. ברגע שהפסקתי להחזיק בכוח, המטופלים פשוט הפסיקו להגיע. כאילו החיים סגרו בשבילי את הפרק הזה.

אז מה היה הטריגר שפתח לך דלת לעולם אחר?

נסענו לאירופה ושהינו בבית Airbnb, כמו פעם, כשזה באמת היה בית של מישהו ולא עסק מסחרי. זה לא היה בית מפונפן או יוקרתי, אבל היה בו משהו אישי, מעוצב עם המון נשמה ואהבה. הרגשת מלאת השראה, התרגשות שלא הרגשתי הרבה זמן. כשחזרתי הביתה פתאום היה בי דחף ליצור. התחלתי לאסוף רהיטים ישנים מהרחוב ולשפץ אותם. זה היה מאוד אינטואיטיבי, לא חשבתי על זה כקריירה. פשוט הרגשתי שאני חייבת לתת מקום ליוצרת שבי.

אז בעצם תמיד הייתה לך זיקה לעיצוב?

כן, תמיד. עוד כשהייתי ילדה יצרתי המון. גם כשהייתי סטודנטית למחול, הבית תמיד היה חשוב לי – שיהיה נעים, שיהיה בו משהו אסתטי. אני זוכרת שגם כששפיצנו את הבית שלנו, לא הבאתי מעצבת, עשיתי הכול בעצמי. הייתה לי עין טובה, ידעתי לחבר צבעים, לבחור חומרים, וליצור הרמוניה. אבל אף פעם לא חשבתי שזה יכול להיות המקצוע שלי.

איך זה התחיל להפוך ממקום אישי למקצועי?

נהנתי לשפץ רהיטים אבל הבנתי עם הזמן שאני מעדיפה לעצב. החלטתי לקחת קורס הום סטיילינג אצל גילי אונגר. זה היה בשביל הנשמה. אבל תוך כדי הלימודים פתאום התחילו להגיע אליי אנשים שרצו שאעזור להם בבית שלהם. עוד לא סיימתי את הקורס וכבר קיבלתי פרויקטים. זה פשוט התחיל לקרות במציאות.

איך הרגשת כשהתחילו להגיע פרויקטים ראשונים?

מצד אחד הייתי מאושרת. פתאום הרגשתי חיה שוב. מצד שני, החרדה הייתה עצומה. הייתי מתעוררת בלילות בפחד – מה אם בחרתי צבע לא נכון? מה אם הלקוחה לא תאהב את הספה? הייתי פרפקציוניסטית עד כדי שיתוק, לא סמכתי על עצמי, למרות שכל פרויקט יצא טוב והלקוחות היו מרוצים. אפילו קיבלתי מצטיינת בקורס והייתה עליי כתבה במגזין עיצוב נחשב. ועדיין, בפנים הרגשתי שאני לא באמת מספיק טובה.

מה עזר לך להתגבר על החרדות?

עשיתי פאוזה. עצרתי לתקופה כדי להסתכל על הדברים מהצד, ושם הבנתי שאם אני באמת בוחרת במסלול הזה – אני חייבת להתחיל לשחרר. ראיתי שכל פרויקט הסתיים בטוב, שהלקוחות מרוצים, שמה שאני עושה באמת עובד. הבנתי שאני כל כך רוצה את זה, והפחד הוא זה שמפריע לי ליהנות. למדתי לשחרר קצת את הצורך להיות מושלמת. הבנתי שגם אם משהו לא ייצא בדיוק כמו שתכננתי – העולם לא יקרוס. היום אני כבר לא נותנת לחרדה לנהל אותי כמו פעם.

איך את מרגישה שהרקע הטיפולי שלך מתחבר למה שאת עושה היום?

אני כבר לא מטפלת בחדר טיפולים, אבל במהות שלי אני בן אדם טיפולי. אני מקשיבה מאוד ללקוחות שלי, מבינה מה הם צריכים רגשית, לא רק מה הם אוהבים אסתטית. אני יוצרת להם בית שמאפשר להם להרגיש טוב, שמחבר אותם לעצמם. גם בעיצוב יש משהו שמרפא – זה מרחב שמחזיק אותך, וזה דומה למה שעשיתי בטיפול, רק בערוץ אחר.

ואיפה את רואה את עצמך בעוד כמה שנים?

היום יש לי סטודיו קטן שממנו אני גם מעצבת בתים וגם יוצרת גופי תאורה. אני רוצה לגדול, לקחת פרויקטים יותר גדולים, לפתח קולקציה משלי של רהיטים ופריטים מעוצבים. החלום שלי הוא סטודיו גדול שיאפשר לי ליצור עוד ועוד, ולהמשיך לעזור לאנשים לחיות במרחב שממש מדבר אליהם ותומך בהם רגשית.