בעולם המשפט שבו המסלול המקובל ברור וסלול מראש, יעל הדני מצאה את עצמה משנה כיוון. אחרי שני עשורים של ניסיון, הקורונה סימנה עבורה נקודת תפנית: היא הבינה שהדרך שהכירה כבר לא מתאימה לה. בלי כוונה מוקדמת להפוך לעצמאית, היא פתחה עסק. בראיון היא מספרת איך זה קרה, ומה גורם לזה לעבוד.
את עורכת דין כבר יותר מ-20 שנה. איך התחיל המסלול שלך?
הוסמכתי בשנת 2001, ומאז הייתי עורכת דין שכירה. התחלתי במשרד בתל אביב, ואז עברתי להיות עוזרת משפטית בבית המשפט. השנים הראשונות במקצוע היו שנים של "טעימות" – עסקתי גם באזרחי בתחומים שונים וגם בפלילי. יחד עם זאת, ידעתי כל הזמן שהלב שלי נמצא בתחום של דיני עבודה, אבל לקח זמן להגיע לשם באופן בלעדי.
מה חיבר אותך דווקא לתחום הזה?
זה תחום שריתק אותי עוד במהלך הלימודים. כבר במשרד הראשון הבינו שזה מה שמעניין אותי, והשתדלו לקחת תיקים של דיני עבודה. לאחר שנתיים של עבודה כעוזרת משפטית בבית המשפט המחוזי בחיפה, השופט שעבדתי איתו התחיל לדבר על פרישה. פניתי ביוזמתי לבית הדין לעבודה בתל אביב והתקבלתי כעוזרת משפטית שם. כחלק מעבודתי עשיתי גם גישורים פנימיים. זה היה המקום הראשון שבו הרגשתי שאני עוסקת במה שחשוב לי באמת.
מה היה השלב הבא אחרי העבודה בבית הדין?
חזרתי לגור בחיפה, כדי להיות קרובה להורים, כי הייתי כבר חד הורית לילדה קטנה. הצטרפתי למשרד בן ארי-פיש, שהוא מהמובילים בצפון בתחום דיני העבודה. ייצגנו בעיקר מעסיקים גדולים כמו בז"ן, הטכניון ומוסדות השכלה גבוהה אחרים. זו הייתה עבודה אינטנסיבית ומאתגרת.
אז למה עזבת משרד כל כך יציב?
הבנתי שמיציתי. לא היה לי לאן לצמוח. במקביל פרצה הקורונה והוציאו אותנו לחל"ת. פתאום התפנה לי זמן להתבונן על החיים. זה היה רגע של התעוררות. הרגשתי שאין לי באמת עוגנים במקומות בהם חשבתי שהם קיימים ושהגיע הזמן לשינוי עמוק.
הקורונה הייתה נקודת מפנה עבורך?
לגמרי. התחלתי לחקור מה באמת קורה, מצאתי את עצמי ברחובות, יוצאת להפגנות, מכירה אנשים חדשים. הייתי באקטיביזם פוליטי-חברתי-משפטי מטורף. פתאום הרגשתי שיש לי קול, ושיש לי שליחות. הרגע שבו ידעתי שלא אתחסן והבנתי שזה מה שימנע ממני להתקבל למשרה בתאגיד גדול שם בו הייתי באותה עת בהליכי מיון – היה הרגע שבו החלטתי: אני לא חוזרת להיות שכירה.
איך התחילה הדרך שלך כעצמאית?
בהתחלה אפילו לא היה לי תיק עוסק מורשה. פשוט התחלתי להתנדב בעמותה שטיפלה בזכויות עובדים שנפגעו בתקופת הקורונה. טיפלתי בכל הפניות שקשורות לדיני עבודה. משם התחילו לפנות אליי לקוחות – פשוט מפה לאוזן. המכתב הראשון שכתבתי היה לועד העובדים של חברת החשמל, בשם עובדים שחשו שתפקיד הועד הוא להגן עליהם מפני הפגיעה בפרטיות סביב נושא מגבלות הקורונה והחיסונים. משם זה התגלגל לבד.
מה כולל היום המשרד שלך?
אני מלווה מעסיקים בייעוץ שוטף בריטיינר וגם יש לי פרויקטים קבועים: כתיבה משפטית עבור משרד ממשלתי, ייצוג חיילי מילואים במימון משרד הביטחון. בנוסף, תמיד יש ייעוצים ותיקים מזדמנים. אני לא חזקה בשיווק ואפילו לא הקמתי אתר, אבל הקשרים שלי עם קולגות ולקוחות ותיקים מייצרים עבודה רציפה. כל חודש איכשהו מסתדר. לפעמים אני הולכת לישון דואגת, אבל בבוקר אני קמה ומגלה שהגיע בדיוק מה שצריך.
מאיפה מגיעים הלקוחות?
כאמור, אני לא עושה שיווק ואפילו אין לי אתר. היתה תקופה שהשבתי על שאלות מקצועיות בפורומים משפטיים וגם שילמתי על לידים – אבל שתי הדרכים האלה לא באמת עבדו עבורי. מה שכן עובד זה קשרים. בעיקר קבוצות וואטסאפ של עורכי דין – שם אני משתפת, מתייעצת, עוזרת לאחרים. הקולגות שלי מזהים מקצוענות, ושם נוצרים שיתופי פעולה והפניות – ויש כאלה שכבר הפכו לחברים. זו מערכת יחסים הדדית: מתייעצים איתי ואני איתם. זו פשוט הדרך שאני עובדת בה – עם אנשים, דרך אמון, מקצועיות וקשרים שנבנים לאורך זמן.
מה את אומרת לעורכי דין שחושבים על יציאה לעצמאות בגיל 45 או יותר?
אני חושבת שדווקא בגיל הזה זה הכי מתאים. את יודעת מי את, מה את שווה, ומה לא מתאים לך יותר. במשרדים מחפשים להעסיק עורכי דין צעירים, שלא צריך לשלם להם הרבה ושקל לנהל אותם. זו כבר לא אני. העצמאות היא לא קלה, אבל היא מאפשרת לי חופש, כבוד, גמישות וחיים שנכונים לי. אין לזה תחליף.
איך את מגדירה הצלחה – ומה הלאה?
יש לי חבר שהגדיר לי יעד הכנסה חודשי. אני בדרך לשם. כשאגיע – אציב יעד חדש. אבל מעל הכל אני גאה בחיים שבניתי לעצמי: עבודה מעניינת, חופש תעסוקתי, עשייה ערכית ועצמאות אמיתית. זה שווה הכל.
אני מתמחה בליווי אנשי מקצוע במעבר משכירות לעצמאות, עם דגש על בניית עסקים מבוססי ידע ומומחיות.
הסיפור של יעל הוא לא רק על שינוי מקצועי – אלא על בחירה מודעת לחיות אחרת. מתוך הקשבה פנימית. היא לא תכננה להיות עצמאית, לא רדפה אחרי הצלחה, אבל ברגע שהבינה שהדרך שהלכה בה כבר לא משרתת אותה – היא העזה לפנות לדרך אחרת. מה שהרשים אותי זה לא רק מה שהיא עושה, אלא איך. בשקט, בעקביות, עם אמונה שמה שצריך להגיע – יגיע.
עצמאות הרבה פעמים מתחילה מהצורך להיות נאמן לעצמך
ההחלטה של יעל לא להתחסן – גם במחיר ויתור על משרה בטוחה – הייתה רגע מפתח. לא כי זו הייתה החלטה פשוטה, אלא כי שם היא שרטטה קו ברור: עד כאן. היא לא מוכנה לוותר על עצמה בשביל ביטחון תעסוקתי. מהרגע הזה, הדרך לעצמאות כבר הרגישה כמו הצעד הטבעי הבא.
קשרים הם המטבע הכי חזק
מה שנקרא אצל אחרים "נטוורקינג", אצל יעל הוא פשוט מערכות יחסים שנבנו לאורך השנים. העסק שלה לא נשען על קמפיינים או לידים – אלא על קשרים אמיתיים עם קולגות ולקוחות, ועל עבודה מקצועית שמדברת בעד עצמה. זה מוכיח ששיווק לא תמיד חייב להיראות כמו שיווק.
להאמין שיהיה בסדר –לא כקלישאה
"הרבה פעמים אני הולכת לישון דואגת, ובבוקר – הדברים מסתדרים", היא אומרת. לא כי זה קסם, אלא כי היא למדה לשחרר, לסמוך, ולהמשיך להיות בתנועה גם כשהתשובות לא ברורות. זו מיומנות שעצמאים לומדים עם הזמן. שיעור חשוב לכל מי ששוקל לצאת לדרך משלו.
הכנסה היא אמצעי, לא יעד
יעל לא רודפת אחרי גידול מהיר או יעדים ראוותניים. היא שמה לעצמה רף הכנסה, בודקת אם הוא משרת אותה – וכשהיא מגיעה אליו, מציבה חדש. הצלחה לא נמדדת רק בכמה כסף את עושה, אלא בכמה טוב לך עם החיים שבנית סביבו.
הפחדים נשארים – אבל את לומדת לחיות לצידם
עצמאות לא מעלימה את הדאגות – היא פשוט משנה את מערכת היחסים איתן. יעל לא מחפשת ודאות מוחלטת, אלא סומכת על עצמה שתדע לפעול גם כשהקרקע לא יציבה. לא ביטחון חיצוני מחזיק אותה – אלא ביטחון פנימי. וזה חוסן אמיתי.
התרשמתם מהסיפור של יעל?
מוזמנים להתחבר אליה בלינקדאין.