המסע של טליה קפלן נפרש בין עולמות שונים – מהכדורסל התחרותי, דרך עולם העיצוב והסטודיו במשרדי הפרסום, ועד הסטודיו ליוגה שהקימה בעצמה. לאורך כל הדרך ניכרת אותה שזירה של תשוקה לתנועה, לדיוק וליצירה. בראיון היא משתפת איך החיים התגלגלו בהדרגה, איך התמודדה עם פחדים ומה גילתה על עצמה בכל תחנה בדרך.

בואי נתחיל מההתחלה.

נולדתי בחיפה, בבית מאוד יצירתי. גם אמא וגם אבא היו כאלה שעושים הכול בעמל כפיים – תפירה, פסיפס, ציור, עבודות עץ. גדלתי בסביבה שכל הזמן יוצרים בה. מצד שני, מגיל צעיר מאוד נמשכתי לספורט. תמיד הייתי על התפר שבין אמנות ותנועה.

הספורט תפס מקום מרכזי בילדותך?

מאוד. שיחקתי כדורסל ברמות הכי גבוהות – בהפועל חיפה, ברמת חן, ובצה"ל הייתי בנבחרת חיל האוויר. זה היה חלק מהזהות שלי. החלום שלי היה ללמוד בוינגייט, אבל ההורים שלי התנגדו בתוקף. הם שלחו אותי ללמוד בוויצ"ו גרפיקה, מתוך מחשבה שזה מקצוע "רציני" יותר.

איך היה המעבר לעולם הגרפיקה?

אהבתי את הלימודים, וגם עבדתי במשרדי פרסום מובילים. אבל כשהמחשבים נכנסו לתחום, הבנתי שאני לא שם. כל מה שאהבתי – העבודה עם הידיים, עם חומר – נעלם לתוך העכבר. הרגשתי שזה חונק אותי. חיפשתי את הדרך שלי, התמקדתי בגידול הילדים ואז היוגה נכנסה לחיי.

בהתחלה לא התחברת ליוגה, נכון?

נכון. בגיל 20–30 הייתי טיפוס של אקשן, תחרותי, ממש לא "יוגי". רק אחרי לידת הבן הצעיר, בגיל 43, חיפשתי פעילות גופנית בקציר, המקום שבו גרתי, ו"התפשרתי" על שיעור יוגה , ולו רק בשביל להניע את הגוף. בהתחלה באתי מהמקום הפיזי בלבד, אבל לאט לאט מהות היוגה "הזדחלה" פנימה, הבנתי שזה הרבה יותר מסתם להניע הגוף ולחזק, משהו נפתח בי. רציתי להבין ולדעת עוד, להתעמק.

אז יצאת למסלול הכשרה?

כן, הלכתי לקורס מורים ליוגה – בכלל לא מתוך רצון ללמד, אלא כדי להעמיק בידע. היה לי פחד קהל עצום, כך שלא דמיינתי שאי פעם זה יקרה. כשהגיע הרגע בקורס בו התבקשנו להעביר שיעור של 20 דקות, ביקשתי מהמורה לוותר. היא התעקשה, ביקשתי להיות ראשונה, ממש כדי לגמור עם זה. התכוננתי, הזעתי פחד, ובסוף העברתי שיעור שהרים רף גבוה לכל הכיתה.

ומשם התחלת ללמד בפועל?

האמת? זה התחיל ממש במקרה. רק כדי להתאמן על להעביר את השיעור בקורס, הזמנתי כמה חברות אליי לסלון. הן התלהבו וביקשו להמשיך. לאט לאט זה הפך לקבוצות קבועות. בהתחלה סידרתי את הסלון לפני כל שיעור – אפילו בניתי במה נגררת כדי לפנות מקום. כך לימדתי חמש עשרה שנה, פעמיים בשבוע, מפה לאוזן בלבד.

ובמקביל עבדת גם במקצוע אחר?

כן. עבדתי כציירת בחברה שהקימה חדרי משחקים במלונות ובבתי חולים. שבע שנים הייתי שם. זה היה חלום מבחינת יצירה, אבל השכר היה נמוך. בסופו של דבר הבנתי שאני רוצה לבנות לעצמי בית עם סטודיו – וכשעברתי לבית משלי אחרי הגירושין, הגשמתי את זה.

היום את מלמדת איינגר יוגה. מה המשמעות?

בהתחלה למדתי האתה יוגה – שהיא בסיס כל היוגות. מאוחר יותר המשכתי ללמוד אצל מורים לאיינגר יוגה, שיטה המתמקדת בדיוק, שהייה בתנוחות ועבודה תרפויטית עמוקה. גיליתי שזה עולם שמחבר אותי גם לאנרגטי ולמנטלי, לתודעתי, לא רק פיזי. היום אני מלמדת איינגר כבר 15 שנה, וממשיכה ללמוד ולהתפתח בתחום.

מי מגיע לסטודיו שלך?

יש קבוצה מגוונת מאוד – מגיל 13 ועד בני 70. קבוצות קטנות, בין ארבעה לעשרה אנשים, כדי לשמור על אינטימיות ועל דיוק. יש גם תלמידים פרטיים שמתרגלים איתי כבר מעל 20 שנה. זה מדהים לראות את השינוי – לא רק בגמישות או בכוח, אלא גם שינוי מנטלי ותודעתי.

הזכרת שהיוגה גם הובילה אותך לשינוי אישי.

נכון. כשהתחלתי לתרגל, שאלות פנימיות צפו – והבנתי שהזוגיות שלי לא במקום טוב. היוגה נתנה לי אומץ לעשות שינוי. היא לא רק חיזקה את הגוף, אלא פתחה דלתות פנימה, ויכולת התמודדות עם קשיים ואתגרים.

לצד היוגה את עדיין יוצרת?

כן, אם כי פחות בציור ויותר בפסיפס. לפעמים אני מציירת מתנה לנכדים או משתתפת בבתים פתוחים, אבל עיקר היצירה שלי היום היא דרך היוגה. ועדיין – העין הגרפית לא נעלמה. אפילו ביוגה אני רואה חיבורים לעיצוב: איזון, משקלים נכונים. תנוחה יכולה להיות כמו לוגו – אם היא לא מדויקת, היא "נופלת".

הבית שבו גדלת השפיע מאוד על הדרך שלך.

מאוד. אבא שלי חזר מהעבודה והיה יוצר פסיפסים וציורים בבית. אמא שלי, הגיעה מפרו, הייתה מורה לתפירה. היצירה הייתה שפה בבית. גם הגינה – תמיד עבדנו בידיים, חיבור לאדמה. היום אני רואה את זה ממשיך – שלושת הילדים הגדולים שלי עוסקים בתחומים יצירתיים ומוזיקליים, והבן הצעיר מתכנן עסק בתחום הטריאתלון.

את מרגישה שהגעת היום למקום שלם?

אני חושבת שכן. לא תכננתי להיות מורה ליוגה, לא חלמתי שזו תהיה הפרנסה שלי. אבל הדרך התגלגלה לאט, אורגנית, והיום אני חיה מזה. אני קמה בבוקר, פותחת את הסטודיו, מלמדת פעמיים ביום בקבוצות ובנוסף גם בפרטי, הסיפוק לראות אנשים משתנים, אם זה בפיזי, הבראה מפציעות של שנים, ואם זה מנטלית, לרגיעה, לחיבור בין החוץ לפנים. זה בעיניי זכות גדולה.

ולסיום – מה היית אומרת למי שחולם על שינוי קריירה?

לא לפחד! הפחד קיים, להקשיב ולא "לתת לו את ההגה", אמונה בדרך, ולהתפתח בהדרגתיות. אני שנים עבדתי במקביל – גם כשעוד לא האמנתי שאני "מורה". לאט לאט בניתי וחיזקתי את הביטחון, ראיתי  שזה צובר תאוצה, ורק אז עשיתי את המעבר. ככה זה עבד אצלי. ובעיקר – לעשות מה שאתה אוהב. אם אני קמה בבוקר בלי לאהוב את מה שאני עושה, סימן שאני לא במקום המדויק וצריכה באומץ לחפש כיוון אחר.